פסק-דין בתיק רת"ק 36612-12-11

1.         המשיבים רכשו בתים במושב בית עזרא (המשיב 1 בינואר 2002, המשיב 2 במאי 2002, והגב' מרים הרבון, שנטלה חלק בהליכים קמא ואינה חלק מהליך זה, בשנת 2004), ונדרשו לשלם סכום של כ-3,000 דולר כ"דמי כניסה" ו/או "דמי השתתפות במתקנים". בשנת 2007, ולאחר שהתברר כי הגבייה לא הייתה חוקית (בין היתר לאור חו"ד של היועץ המשפטי של מועצת בית עזרא שפורסמה ביום 20/03/07 ופס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות מיום 14/07/08 בעניינם של חברים אחרים במושב), דרשו המשיבים את כספם בחזרה. משלא נענו בחיוב, תבעו, בתאריך 29/12/10, את המבקשת בביהמ"ש לתביעות קטנות באשקלון, בדרישה להחזרת הסכומים ששילמו. המבקשת, שבמהלך הדיון בפני ביהמ"ש קמא (וגם בהליך דנן) לא כפרה באי-חוקיות גביית הסכומים האמורים, הגם שטענה כי מדובר בגבייה שנעשתה בתום לב, ביקשה לסלק את התובענה מחמת התיישנות.

            בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים ועיין במסמכים, קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי הסכומים שנגבו מהם, נגבו שלא כדין; כי עילת התביעה נודעה למשיבים בשנת 2007 ולכן תקופת ההתיישנות החלה לרוץ אך מיום זה וטרם חלפה, ועל כן, חייב את המבקשת בהחזר הסכומים שקיבלה בתוספת הוצאות משפט בסך 250 ש"ח לכל אחד מהמשיבים (ולרבות לגב' מרים הרבון).

            נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי.

ואציין, כי בעניינה של הגב' מרים הרבון לא נטענה טענת התיישנות, מכיוון שלא חלפו 7 שנים מיום התשלום ועד ליום התביעה, ועל כן הבקשה לא הופנתה כלפיה.

2.         המבקשת טוענת בבקשתה, כי מאחר ועילת תביעת המשיבים נולדה ביום בו שולמו הכספים על ידם (02/01/2002), ומאחר והתביעה הוגשה לאחר חלוף 7 שנים ממועד זה, היה מקום לסלקה על הסף מחמת התיישנות.

            המבקשת ביקשה להבהיר, כי הבקשה הוגשה על ידי הוועד המקומי של מושב בית עזרא, ולא על ידי ועד מושב בית עזרא, שאינו מהווה אישיות משפטית. 

            המשיבים טענו שיש לדחות את הבקשה, שכן עילת התובענה נודעה להם בשנת 2007 ומרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה, כפי שנקבע על ידי ביהמ"ש. לחילופין, ביקשו לסמוך על הסייגים לכלל הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות (הקובע את תחילת ההתיישנות בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה) והדוחים את מועד תחילת ההתישנות, אם בהתאם לסעיף 7 לחוק, לפיו תקופת ההתיישנות מתחילה מיום שבו נודעה התרמית וההונאה באמצעותם נגבו התשלומים ביתר, היינו - בשנת 2007; אם בהתאם לסעיף 8 לחוק, לפיו תקופת ההתיישנות מתחילה מיום שנודעה עובדת אי החוקיות של גביית הכספים, וזאת בשנת 2007, עם פרסום חו"ד של היועץ המשפטי; ואם בהתאם לסעיף 9 לחוק, לפיו פרסום חוה"ד מהווה הודאה בקיום זכות, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה.

בשולי הדברים ציינו, כי הם נמנים על חברי ועד מקומי בית עזרא ולא על ועד המושב בית עזרא וכי לכל היותר מדובר בטעות סופר בפסק הדין של בית משפט קמא.

3.         ניסיונות להביא את הצדדים להסכמות (בין היתר במהלך דיון שהתקיים בפני בתאריך 05/06/12) לא עלו יפה, ולאחר השלמות בכתב לטענות הצדדים ניתן פס"ד זה.

4.         היות, ולמעשה לא הועלתה טענה, במסגרת בקשת רשות הערעור, ואף בדיון בפני ביהמ"ש קמא, כנגד עצם אי חוקיות גביית התשלומים, מן הסתם יתמקד פס"ד זה בשאלת התיישנות תביעת המשיבים.

בהערת אגב נציין, כי מעקרון שלטון החוק נגזר העקרון " שאין רשות ציבורית רשאית לגבות מס או היטל ללא הסמכה בחוק", ומשבענייננו לא הוכח, כי קיימת הוראת דין שעל פיה ניתן היה לגבות את התשלומים שבמחלוקת, אכן הגבייה לא הייתה כחוק.

מקרה דומה נדון בבג"ץ 1640/95 אילנות הקריה בע"מ נגד ראש עיריית חולון ואח' (פ"ד מט (5) 582,584), שם נקבע, כי גביית "אגרת מבני ציבור", בדומה לגביית דמי ההשתתפות במתקנים, בענייננו, אינה אגרה שחובת תשלומה נקבעה בדין ולכן אינה חוקית בעליל.

כך נקבע גם בע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו , בתאריך20.08.09), אשר בימים אלה עומד בדנ"א בפני בית המשפט העליון, תוך הכרה בקיומה של עילת תביעה עצמאית של השבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, מחמת גבייה בחוסר סמכות הנעשית על-ידי רשות שלטונית, במידה ולא קיימת חובת השבה לפי דין ספציפי.

עוד נקבע כי תביעת השבה נגד רשות היא תביעה אזרחית המתיישנת על פי חוק ההתיישנות וכי עילת התובענה נולדה במועד התשלום, שכן התשלומים היו בטלים מחמת חוסר סמכות.

5.         בענייננו, כאמור, אין חולק כי המשיבים (ויש להניח שגם המבקשת)לא היו מודעים, עת שילמו עבור דמי ההשתתפות במתקנים, לכך שהגבייה לא הייתה חוקית, וכי רק בשנת 2007, לאור חו"ד היועמ"ש, הסתבר להם, כי אסור היה לוועד לגבות סכומים אלה. המחלוקת הינה, מתי נולדה עילת התובענה שלהם להחזר סכומים אלה, ובמידה וזו נולדה ביום התשלום, האם ניתן להחיל את אחד החריגים שבחוק ההתיישנות, המאריך את התקופה להגשת התובענה.

6.         חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 מסדיר את עיקר המסגרת הנורמטיבית בדיני ההתיישנות, ולפיו ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה " ביום שבו נולדה עילת התובענה" כלשון סעיף 6 לחוק. להוראה זו קיימים חריגים הדוחים את מועד תחילת ההתיישנות כמו במקרים של הונאה או תרמית (סעיף 7 לחוק) או במקרה של גילוי מאוחר של עילת התובענה (סעיף 8 לחוק). יש להדגיש, כי חוק ההתיישנות קובע התיישנות דיונית ולא מהותית, כלומר זכותו של תובע תמשיך לעמוד, אף אם התיישנה, וזאת ככל שהצד שכנגד לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

                      סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בע"א 9863/09 וויריאנט בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 16/03/11) נקבע, בעניין דומה שדן בתשלום מס בולים ביתר, כאשר התובענה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות (כאשר באותו עניין "התקופה הקובעת" הוגדרה בחוק מיסים עקיפים והועמדה על 3 שנים), כדלהלן: